יש הרבה דרכים להיות יהודי. עובדה. תשאלו אנשים האומרים על עצמם שהם יהודים, מה זה אומר עליהם, ותקבלו מגוון עצום של תשובות: דת, לאום, תרבות, מסורת, פולקלור, הומור, נרדפות, קבוצת השתייכות, הלכה, זיקה לתנ"ך, זיקה לארון הספרים, זיקה לעברית ועוד. עושר משמח? תלוי את מי שואלים. כי יש הטוענים לבעלות בלעדית על היהדות: אלה קבוצות פונדמנטליסטיות שלא רק שהן בטוחות שרק הן שומרות על היהדות "הנכונה" אלא שהן גם סבורות שיש להן זכות מלאה לכפות דרך זו על יהודים אחרים. לרוב, אלה אנשים דתיים וחרדים אך לא כל הדיים והחרדים הם פונדמנטליסטים. המפלגות הדתיות והחרדיות מנהלות מדיניות כפייה פונדמנטליסטית, ברמה הארצית וברמה המקומית.
הפונדמנטליזם הוא תופעה כלל עולמית המקבלת פנים שונות ותלויות הקשר: יש פונדמנטליזם שיעי וסוני באיסלם, פונדמנטליזם נוצרי ופונדמנטליזם יהודי. מה שמשותף לכולם הוא סלידה עמוקה מן הפלורליזם הרב-תרבותי. הפונדמנטליזם מייחל, כמו בוני מגדל בבל בתנ"ך ל"שפה אחת ודברים אחדים" (בראשית יא, א). שתהיה רק אמת אחת ודרך אחת לחיות נכון. הדרך הזו היא הפרשנות הפונדמנטליסטית לכתבי הקודש. הפונדמנטליזם כל כך שונא פלורליזם שהוא רואה לעצמו זכות ולפעמים גם חובה להשמיד את האחר, או לכל הפחות, לכפות עליו את הדרך הנכונה.
למזלנו, הפונדמנטליזם היהודי אינו רצחני כמו גירסאותיו המוסלמיות, אך בישראל, הוא צבר הרבה כוח פוליטי. הכפייה הפונדמנטליסטית אינה טעות. היא דרך פעולה לגיטימית בעיניה, מעמדה פטרנליסטית: הפונדמנטליסט בטוח שהוא דואג לטובתנו; שהוא כבר גילה את האור ותפקידו להכניסנו אל עולמו המואר מתוך החושך שבו אנו מצויים.
הבעייה האחת עם הפונדמנטליזם היא שהוא נהנה מאוד מן הפלורליזם של האחרים כדי לשגשג בקרבו ולחתור תחתיו. עמדה פלורליסטית מאפשרת לפונדמנטליסט לחיות את חייו על פי הבנתו ולהנות מחופש דת מלא. אבל זה לא הדדי.
צילום: ציפי סובר [CC BY 2.5 (http://creativecommons.org/licenses/by/2.5)], via Wikimedia Commonsהבעיה הנוספת היא שיהודים רבים, הרבה מאיתנו, הלא-פונדמנטליסטים, שותפים לתפיסה שהיהדות "הנכונה והטובה" נמצאת אצל הפונדמנטליסטים ולכן אנחנו מגלים הבנה ואף הסכמה לכפייה שלהם. נדמה שזהו סוד כוחה הסמוי של הפוליטיקה הדתית הכפייתית. אם הם "היהודים הטובים" אז טוב שהם ישגיחו על הכשרות של מזונינו, ידאגו לחתן אותנו כדת משה וישראל ואפילו ידאגו לאופן שבו אנו שומרים שבת. אנחנו מעניקים להם את הכוח לנהל את יהדותנו.
מעולם לא היתה דרך אחת להיות יהודי. יעיד על כך ארון הספרים המפואר שנוצר לאורך הדורות, שכולו מלא במחלוקות ובגישות שונות ליהדות, בפסקי הלכה רבים וסותרים. "שבעים פנים לתורה" (במבדבר רבה יג טו) אינה סיסמה ריקה מתוכן. זה אולי אחד מסודות כוחה ושרידותה של היהדות. "אֵלּוּ וְאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים הֵן, וַהֲלָכָה כְּבֵית-הִלֵּל. וְכִי מֵאַחַר שֶׁאֵלּוּ וְאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים, מִפְּנֵי מַה זָכוּ בֵּית-הִלֵּל לִקְבֹּעַ הֲלָכָה כְּמוֹתָן? מִפְּנֵי שֶׁנּוֹחִין וַעֲלוּבִין (כלומר שהם אינם נלחמים על כבודם כשמעליבים אותם) הָיוּ, וְשׁוֹנִין דִּבְרֵיהֶן וְדִבְרֵי בֵּית-שַׁמַּאי. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמַּקְדִּימִין דִּבְרֵי בֵּית-שַׁמַּאי לְדִבְרֵיהֶן." (מסכת עירובין דף יג ע"ב). העמדה הפלורליסטית זוכה להיות זו שכולם מקבלים את דרכה בגלל הפלורליזם שלה. דווקא עמדת בית שמאי הקנאים יותר, הטהרנים יותר ממשיכה להיות נלמדת כי יש לה ערך, אך ההלכה לא נפסקה על פיה.
מה שאני אומרת בעצם הוא שזכות כל אחד ואחת מאיתנו לחיות את יהדותנו בדרכנו ואל לנו להתבטל בפני כפייה דתית. הכפייה הדתית היא תופעה פוסט-מודרנית בדיוק כמו החילוניות והלאומיות והמסורתיות וכל הדרכים האחרות להיות יהודים. אם רבים מאיתנו לא חיים על-פי ההלכה הפונדמנטליסטית זה לא עושה אותנו ליהודים פחות או ליהודים טובים פחות, אלא רק אחרים. אם נפנים תפיסה עצמית זו, ייקל עלינו לעמוד אל מול נסיונות הכפייה בלי להתנצל ונוכל להאבק על חופש דת וחופש מדת.
המאבק על השבת בירושלים ובתל-אביב, המאבק לתחבורה ציבורית בשבת – כל אלה הם מאבקים ראויים, מוצדקים ולא רק במושגים כלל-אנושיים אלא גם במושגי הפלורליזם היהודי המסורתי.