מהסמינר - לכיכר: הדרך שלי אל החופש

ההחלטה לקטוע חיים במסלול בטוח ולצאת לדרך חדשה לגמרי ללא תמיכה בסיסית, מהדהדת מסיפורי יציאה בשאלה רבים. אביה רחל בסיפור אישי וגם כללי על קשיי ציבור היוצאים בשאלה והתעלמות הממסד מצרכיהם.

אביה רחל25.12.14

הכל התחיל בקטן: סדק שנוצר כאשר ישבתי בבית במשך שנה לאחר שלא התקבלתי ל"בית יעקב", מכיוון ש"מכסת הספרדיות" הסתיימה. בדרך החוצה מהעולם החרדי הוחרמתי, משפחתי ניתקה קשר, ונותרתי כעולה חדשה בארץ זרה: בלי כישורים, השכלה או תמיכה. ראו בזה זעקה למדינה: עזרי לנו

 

כזו הייתי: נערה חרדית טיפוסית, צנועה, ילדת "בית יעקב" שמקפידה על מצווה קלה כחמורה. התפללתי שלוש תפילות ביום, הקפדתי על לבושי ועל סממנים נוספים. אבי היה ראש ישיבה, וביתנו היה מלא תמיד בתלמידים. ה"מירוץ" לקבלת השבת היה מתחיל כבר בשישי בבוקר, והבית היה גדוש בהרבה דברי תורה, פרשת השבוע, והחלק האהוב עליי - השירה.

 

לבנות אסור היה לשיר כששהו גברים בסביבה. הם היו פוצחים בשירה, ואנו היינו מאזינות. אהבתי את המשפחתיות המיוחדת שנרקמה בזכות השבת. יחד עם זאת, הייתי צמאה למידע. רציתי להבין, ולא רק לקבל. מאז שאני זוכרת את עצמי, עניין אותי לדעת מה עומד מאחורי המצוות הטכניות שאני מקיימת ביום-יום. לכמיהה הזו לא היה מקום, ולשאלות הרבות שנערמו זו על גבי זו לא היה מענה, ועצם קיומן היה צריך להישמר בסוד; להיחבא במעמקי ראשי.

 

העיסוק היומיומי הוא בהבנת ה"איך", ופחות בשאלת השאלות - "למה". צריך לזכור שמדובר בקהילה חרדית סגורה, ללא גישה אמיתית לעולם החיצון. ניתוק הרמטי מכל ערוצי התקשורת ובכללן הרדיו, העיתונים והספרים החילוניים.

 

ואז לא רצו אותי בסמינר כי הייתי "ספרדיה"

אז איך מחליטים לסיים סיפור חיים בטוח, שניתן לדקלם ללא מאמץ, ומתחילים לכתוב אחד חדש ללא כל כישורי כתיבה בסיסיים? לא מחליטים. לפחות, אני לא. הכל התחיל בקטן. מזערי כמו סדק, והוא נוצר כאשר ישבתי בבית במשך שנה, מכיוון שלא קיבלו אותי "לסמינר בית יעקב" מכיוון שמוצאי ספרדי, ונגמרה "מכסת הספרדיות" במוסד שאליו הלכו כל חברותיי לכיתה (בית ספר תיכון חרדי מכיתה ט'-י"ב).

 

מהסמינר - לכיכר: הדרך שלי אל החופשבמשך ארבעים יום התפללתי בכותל המערבי, בניסיון לשנות את רוע הגזירה - אבל דווקא שם פגשתי את מי ששינה את חיי. אביה רחל - לפני (צילום: אורן מוזס)

אמא שלי נפגעה מאוד.  היא בחרה לשלוח אותנו למוסדות אשכנזיים מכיוון שהחינוך שלהם יותר טוב.  כן, זה נשמע רע אבל זו המציאות בעולם החרדי.  יש גזענות גדולה והפרדה ברורה בין אשכנזים לספרדים.  רק משפחות ספרדיות "טובות" ממעמד גבוה התליחו להשתלב.

 

אימי מעולם לא שיתפה אותי באכזבה מהחברה שהייתה חלק ממנה ושפגעה בה. היה לה מאוד קשה לקבל את העובדה שדווקא לה מציבים מכשולים החוסמים את דרכה של בתה הצדיקה והחסודה. היא הפעילה את כל הפרוטקציות שהיו לה, ולבסוף, לאחר המתנה של שנה, נכנסתי ל"סמינר הישן" ולמדתי שם עד כיתה י"ב.

 

היום אני יודעת שזו הייתה נקודת מפנה; תחנה בדרך לתובנה. לקח זמן רב לקלוט שעתידי אינו בעולם החרדי, וחלום הבריחה החל לקבל צבעים וצורות מוחשיות. ידעתי שאני יכולה לגרום לחלום שלי להתגשם, אני רק צריכה להכיר את השטח.

 

 

דווקא בכותל פגשתי אותו

הסרתי קליפה אחר קליפה (והיו הרבה), אט-אט השתחררתי מהסממנים החיצוניים של הדת, ועטפתי את עצמי מחדש - הפעם בעטיפה שבחרתי אני: תעוזה. בשנה שבה שהיתי בבית, הכרתי בחור ששינה לי את החיים.

 

המחנכת כתבה: אני בטוחה שתחזרי בתשובה, אבל אז כבר תהיי "סוג ב'" ואף אחד לא ירצה להתחתן איתך". אביה רחל, כיום (צילום: אורן מוזס)

 

לא סתם קורה שבחורה חרדית פוגשת גבר ומדברת איתו. הוא היה המכחול שהגיע עם פלטת הצבעים העשירה. נפגשנו ברחבת הכותל, הלכתי להתפלל במשך 40 יום (סגולה יהודית) כדי שיקבלו אותי לסמינר. הוא התיישב לידי ושאל לשמי, ועניתי לו שאני לא מדברת עם גברים.

 

הוא לא ויתר, והיה מגיע לכותל יום יום, ובכל יום הביא איתו משהו חדש. פעם הייתה זו קלטת של אריק אינשטיין, ופעם ספר חדש. הוא צייר לי את העולם "האחר". במשך התיכון חייתי חיים כפולים: בבוקר הלכתי ללמוד בסמינר, ובצהרים לפגוש את החבר שלי. החבר שאני בחרתי. הייתי שחקנית עם תפאורות שונות, ותלבושות מותאמות - וכך פיזזתי לי: בגדים חסודים בסמינר, ומכנסיים עליזים וגופייה שהחלפתי בדרך לעיר.

 

עשו עלי חרם, הוציאו פשקוויל

ישבתי בכיכר החתולות, ניגנתי בגיטרה, היכרתי אנשים. הייתי מלאה באנרגיות של גילוי, מסונוורת מכל צבעי הקשת, אבל כמות החידושים והעובדה שהייתי לבד הכבידו עלי. הייתי זקוקה לעזרה שלא הייתה לי. בסיום התיכון ארזתי תיק קטן עם שני זוגות מכנסיים שהצלחתי להחביא, סידור שקיבלתי לבת המצווה ומעט כסף שחסכתי. הודעתי לאמא שלי שאני לא ממשיכה ללמוד במסלול הוראה, ויצאתי לדרכי.

 

הדרך הייתה קשה. הבושה והכעס של המשפחה היו עצומים. אבי הפסיק לדבר איתי, בסמינר עשו עלי חרם והוציאו "פשקוויל" שאסור לאף בחורה שמכירה אותי להתקשר אלי או לפגוש אותי. חוויה שנחקקה בי היא מכתב שקיבלתי מהמחנכת שלי, המורה שרה: היא כתבה חמישה עמודים בדף פשוט של מחברת, בעט כחול, והזהירה אותי מפני העתיד שלי. "את תישארי בודדה כל החיים", כתבה. "אף אחד לא ירצה להתחתן איתך. אני בטוחה שתחזרי בתשובה, חבל עלייך, אף אחד לא ייקח אותך לשידוך כשתחזרי. את כבר תהיי סוג ב' ותצטרכי להתחתן עם 'בעל תשובה'".

 

הביטחון שלה שאחזור בתשובה הפליא אותי תמיד. האמונה התמימה והאמיתית של המחנכת שלי הדהימה אותי. אהבתי אותה, והלוואי והייתה מציעה לשבת מחוץ לכותלי הסמינר, ולדבר איתי כאדם לאדם, ולא כמחנכת בשליחות האל בנוסח "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'".

 

הכל סביבי קרס

 

בליקוטי מוהר"ן כתוב: "כי האדם צריך לעבור על גשר צר, והכלל והעיקר שלא יפחד כלל". לאורך הדרך לא פחדתי. הייתה לי מטרה.  לעיתים חשתי שלא אצליח לעמוד בפני כל המכשולים, אבל הפחד לא היה שם אף פעם. לא פחדתי להיות לבד, למרות הקושי.  הייתי בודדה, המשפחה בגדה בי לטובת הקהילה שהוקיעה אותי. החברות הכי טובות שלי נעלמו. הכל קרס. אבל המשכתי כל הזמן, הסתובבתי בארץ וחיפשתי.  פגשתי המון צורות חיים, התעסקתי רבות באלוהים ובאמונה שלי, נחשפתי לתרבות - והכרתי את חבלי ארצי שהיו מחוץ לגבולות השכונה הקטנה שלי.

התחלתי ללמוד במדרשה בצפת, שעסקה בערכיה של היהדות וברוחניות. הכרתי את הדת מכיוון אחר. אפשר לומר שיצאתי מתוך הדת, וריחפתי במבט-על על הסתעפויות רבות שלה, וגווניה השונים. אני בחרתי בכמה, היפים ביותר בעיניי.

  

התהליך כלל קשיים מרובים: פערי תרבות, השלמת בגרויות, לימוד אנגלית, בעיות כלכליות, קשיים נפשיים שמקורם ובסיסם נטוע בנתק מההורים. ממש כמו עולה חדשה בארץ זרה אך מוכרת. אבא שניתק את הקשר לחלוטין, ואמא שנשארת אמא, וצצה עם תבשילים וחלות שבת מפעם לפעם, באמונה גדולה שיום אחד "אשוב מסורי".

 

 

למדינה לא אכפת מיוצאים בשאלה

כיום אני בת 27, אמא של שחר המקסימה בת השש ובת הזוג של אורן. אבל תהליך היציאה מסיפור חיים שתחילתו וסופו ידועים מראש, וההחלטה לקחת בלוק ריק ולכתוב את הסיפור שלי – נמשך ארבע שנים, כאשר כתיבת הסיפור נמשכת אפילו ברגע זה ממש. כיום אני מכילה בתוכי גרעין יהודי-מסורתי וזהות ברורה המועברת לבתי באמצעות השורשים שלנו כעם, שהינם המפתח לחיים, אבל בלי כל סממן דתי חיצוני.

 

כחלק מעבודתי נפגשתי עם מיקי גיצין מנכ"ל "ישראל חופשית", ושוחחנו על קשייו של היוצא בשאלה. על אף שיש היום יותר מודעות בציבור, אין עדיין הכרה אמיתית מצד המדינה, או עזרה בסיסית שכל יוצא בשאלה חייב לקבל. אז אני מספרת את הסיפור שלי, כי אני מאמינה שיש עוד אנשים טובים שיכולים להזיז דברים ולשים על הפרק את הנושא שלנו.

 

לא הגיוני שציבור שלם ילמד במוסדות החינוך הממומנים מכספי המדינה מבלי לקבל את בסיס לימודי הליבה. אנחנו יוצאים בורים, חסרי השכלה, והקושי רק מתחיל: איך ממנים את הלימודים תוך כדי מלחמת הישרדות בלי משפחה תומכת, או עזרה כלכלית ונפשית?

 

אינני יודעת באילו נתיבים אצעד בהמשך סיפור חיי, אך ברי לי שאני הגיבורה של הסיפור שלי, וככזאת אני מחליטה לסיים פרק זה של הסיפור במשפט הבא: לפעמים הנתיב הטוב ביותר הוא זה שאתה יוצר.

 

הכתבה הופיעה לראשונה באתר YNET.  אביה רחל היא פעילה בתחום זכויות היוצאים בשאלה.

הוספת תגובה
שם:
נושא:
תגובה:
>>
כל התגובות
01
רחלחרדית כיוםדבר ראשון הסיפור שלך מרגש! מאד! דבר שני הרגשתי את עצמי בכל שורה, לפחות עד הקטע של היציאה מהסמינר-שם אני אוחזת. יצאתי מהסמינר השנה, כשהדרך שלי עוד לא ברורה לי. כמו שתארת כולם סביבי יודעים בדיוק את סוף הסיפור: לא יהיה לי טוב, לא יהיה לי שידוך, לא יהיו לי חיים... מהסיפור שלך אפשר לאמר שהתעודדתי קצת. ואם סוף טוב אז הכל טוב ‎;-)‎‏ .
02
מישהיכל אחד בדרך שלוכשקראתי ת'סיפור (שאגב היה מקסים) הבנתי מבין השורות סוג של הכללה על החרדים; יש שאלות ללא מענה, יש אפליות בין עדות וכ', מה שלא נכון! אם בסיפור שלך ספציפית היה את האפליה וכ' זה לא אומר שאצל כל החרדים זה כך! יכול להיות שלא הבנתי נכון... סליחה! ובהצלחה לך בדרך שלך! ‏‎:-)‎
הויההויהתרמו!תמכו בפעילות שלנו!
עזרו לנו להמשיך לפעול!
הצטרפו!כל חתימה מחזקת! הצטרפו לתנועת ישראל חופשיתספרו!נתקלתם בכפיה דתית?
זו הכתובת שלכם!
כתבו!הצטרפו לצוות הכותבים באתר ישראל חופשית! לוח אירועים עוד אירועים >

לוח אירועים InstagramFacebook
הרשמה לניוזלטר