תחבורה חופשית

אני אזרח ישראלי שחי זמן מה בבלגרד בירת סרביה.

כן, בלגרד.. כמוני מלפני שהגעתי לכאן, רוב הישראלים לא יודעים יותר מדי על בלגרד, וכשהם שומעים את השם סרביה מיד עולות לראש המלחמות בבלקן ותמונות של עיר הרוסה ומופצצת ממלאות את הדמיון, יחד עם אנשים עניים מחטטים בפחי זבל, ילדים לבושים בלויי סחבות.. וכו' שאר דימויים מהסוג הזה של מדינה מזרח אירופאית קומוניסטית לשעבר ונכשלת.

האמת היא לא ממש כזאת, אבל אי אפשר לומר שאין כלום בדברים.

בלגרד של 2011 היא עיר מתפתחת במהירות, מקיימת חיי לילה סוערים מאוד, ציבור שאוהב ויודע להנות ולחגוג. את כל מנעמי החיים ניתן למצוא כאן, ואפשר לחיות כאן חיי מותרות מודרניים לחלוטין. עם זאת המצב הכלכלי כאן לא טוב. האבטלה גואה ואי אפשר שלא להיתקל בקבצנים ברחובות, אנשים מחטטים בפחי זבל, עוני רב... ניכר שרמת החיים הממוצעת פה היא נמוכה במידה משמעותית מזאת בערים מקבילות בעולם. ההשוואה הישראלית: תל אביב. המשכורת הממוצעת כאן היא כ 450€ לחודש (בערך), יש הרבה בתים הרוסים וישנים, הרחובות לא נקיים ורמת המודעות הירוקה מזכירה את ישראל מלפני 7 שנים בערך.

כשאני חושב על זה, ככלל הייתי שם את בלגרד משהו כמו 7 שנים מאחורי ישראל במדד הקירבה לטרנדים של העולם המערבי. אני מתכוון לטרנדים ירוקים, טרנדים של אכילה נכונה ובריאות, הלכי רוח גלובליים וכד'.

גם במדד החופש האישי לאזרח לסרביה יש עדיין מה להשיג, שחיתות גלוייה נפוצה פה יותר מאשר בישראל (דוגמא: שוטרים כאן מרגישים בנוח לעצור רכב בצד בתואנת שווא ולשחררו לאחר שהנהג "הזמין" אותם לארוחת צהריים), ואנשים יושבים בכלא על לא עוול בכפם בגלל קריזה של התובע המחוזי או פעיל פוליטי מסויים לעיתים יותר מדי קרובות.

זה לא טור על סרביה ולכן לא אאריך במילים, רק אגיד שמבחינתי – ואני די בטוח שאנשים אחרים שחיו פה יעידו באופן דומה – כשאני מגיע לישראל אני מרגיש כאילו זזתי קדימה בזמן כמה שנים במובנים רבים (עכשיו כשאני חושב על זה, מדובר בעיקר על דברים שקשורים לצרכנות) אבל יש תחום אחד שבו אני מרגיש תמיד שאני חוזר אחורה בזמן, והוא התחום של התחבורה הציבורית. בואו אספר לכם איך התחבורה הציבורית עובדת פה:

בלגרד היא עיר לא קטנה, היא מטרופולין הומה בו חיים כ 2 מליון בני אדם, היא המרכז הכלכלי המדיני והתרבותי של סרביה (מדינה בת כ 7 מליון תושבים, כמו ישראל) ובעבר בירתה של יוגוסלביה כולה. ועם זאת, ניתן להגיע לכל מקום בעיר כמעט, בלי בעייה.

יש 4 דרכים עיקריות: אוטובוסים, אוטובוסים חשמליים (טרולי-בוס), רכבת חשמלית, ומוניות. (יש גם מיניבוסים שמכסים קווים שהתחבורה הרגילה לא מכסה טוב מספיק, ועולים פי 2 מנסיעה רגילה באוטובוס שעולה כחצי אירו)

בואו נניח בצד את המוניות לרגע (למרות שלדעתי בישראל אפשר ללמוד דבר או שתיים מהסרבים גם בתחום הזה) ונתעסק בתחבורה הציבורית.

התחבורה הציבורית בבלגרד פועלת 7 ימים בשבוע במשך רוב שעות היום והערב ובקווים מסויימים גם בלילה. למעשה, אני לא זוכר כמעט פעם שהייתי ברחוב ולא ראיתי חשמלית\אוטובוס\טרוליבוס עובר, גם באמצע הלילה. עלות הנסיעה נמוכה יחסית ולאוכלוסיות מסויימות היא אפילו יותר מסובסדת, כמו בישראל.

הדרך הכי טובה להסביר מהי תחבורה ציבורית יעילה היא לספר שמבחינתי איחור של אוטובוס או עיכוב או המתנה לקו הבא הם אף פעם לא שיקול כשאני רוצה להגיע מנקודה א לנקודה ב. תמיד יש אוטובוס, תמיד יש חשמלית, ואם לא בא לי לרוץ כדי לא לפספס את הטרוליבוס שהרגע עבר, אני לא רץ כי אני יודע שתוך לא יותר מחמש דקות יגיע אחד אחר, אולי אפילו 2. וזה נכון גם לסוף השבוע במידה רבה (ועל סוף השבוע בהמשך)

ההבדל בזמן שייקח לי להגיע למרכז העיר במונית לעומת אוטובוס אם אני אצא עכשיו לרחוב הוא בערך זמן העצירות בתחנות השונות, לא הרבה יותר מזה, משום שהאוטובוס שאני לוקח מגיע כל הזמן לתחנה. לא צריך לתכנן מראש ולהתבאס אם האוטובוס הקדים בדקה ובגלל זה איחרת – אין כזה דבר כאן (לי לפחות זה לא קרה)

בישראל שנאתי להיות תלוי בתחבורה הציבורית משום שתמיד זה היה כרוך בהמתנה ארוכה ואי וודאות לגבי זמן ההגעה שלי ליעד. כאן, בבלגרד, עיר במדינה שכמעט בכל מדד נמצאת מאחורי ישראל, אין לי שום בעייה לנסוע לכל נקודה בעיר, בלי להמתין לחשמלית חצי שעה.

כשאני חושב על זה, מעולם (בשנתיים בהם אני חי כאן) לא חיכיתי כאן בתחנת אוטובוס\ חשמלית\ טרוליבוס כאן יותר מ10 דקות, המתנה ארוכה יותר מזאת היא סימן שמשהו לא בסדר, אז עוברים לרחוב המקביל ולוקחים חשמלית במקום...

בסרביה, יום המנוחה הוא יום ראשון, כמו ברוב מדינות העולם. ותאמינו לי, הסרבים לוקחים את המנוחה שלהם מאוד ברצינות... דברים מסויימים נראו לי אפילו לא הגיוניים בתחילת תקופת מגוריי כאן. איזה הגיון יש שלא להשאיר מסעדות וחנויות בקניון פתוחות בראשון, היום בו כולם יוצאים לטייל ברחובות ובפארקים הרבים בעיר. אבל בכל זאת, הרבה מהמסעדות המקומיות תהיינה סגורות ביום א' וכך גם חנויות רבות, אפילו באיזורים העמוסים ביותר. לעומת זאת, התחבורה הציבורית עובדת. אולי לא במתכונת מלאה (לא בדקתי כל קו וקו וזה לא כאילו עשיתי דוקטורט על קווי האוטובוס פה) אבל בתור אדם שיודע איך זה עובד אצלינו, ואפילו בחיפה בסופ”ש, אני יכול לומר שהתחבורה הציבורית בבלגרד ביום ראשון יעילה וזמינה יותר (או לפחות לא פחות) מאשר בישראל באמצע שבוע.

ביום ראשון יש הרגשה של יום מנוחה: רואים שבתי העסק סגורים, אנשים מטיילים עם משפחותיהם כשמזג האוויר נעים (בקיץ רוב הזמן מזג האוויר פה מעולה), יש המון פארקים, יש אגם מלאכותי אליו באים כדי לעסוק בספורט ולתפוס שמש ועוד ועוד. הפלא ופלא, העובדה שהתחבורה הציבורית פעילה לא גורמת לאף אחד להרגיש פחות במנוחה, להיפך – אנשים שאחרת לא היו יכולים להגיע לפארקים המרוחקים ולאתר הבילוי והנופש יכולים לעשות זאת והקווים פחות עמוסים בגלל שהרבה אנשים גם בוחרים להישאר בבית. הייתי אומר, שקיומה של תחבורה ציבורית יעילה הוא אחד הגורמים שמאפשרים, ולא מונעים מהאוכלוסייה המקומית להנות באמת מהיום החופשי שלהם.

בזכות התחבורה הציבורית היעילה בבלגרד אני חוסך כסף וגם מרגיש שאני לא מהווה נטל ירוק על הסביבה. אין לי רכב ואין לי כוונה לקנות רכב. התחלתי לחלום שגם כשאחזור לארץ אסתדר בלי רכב אבל אז נזכרתי מה זה אומר...: המתנות, איחורים, עצבים וחוסר אמינות. הדיון על הרפורמה בתחבורה הציבורית הזכיר לי כמה המצב בישראל עגום ומפגר מאחורי מדינות שלא ניתן להאשים אותם בקידמה יתרה.

אני מאחל לישראל להיות מדינה חופשית, שבה הבחירה היא בין תחבורה ציבורית יעילה ונוחה באמת (כן, זה אפשרי) לבין רכב, ולא בין חיים של איחורים, המתנות, ועצבים לבין אותו דבר רק ברכב הפרטי שלנו.

לחיי ישראל חופשית.