ולא הייתי צריך חינוך חרדי בשביל זה.

אין לי את בורא עולם להודות לו על החינוך שקיבלתי, מודה – אני כלל לא מאמין בו. אבל יש לי מספיק למי כן להודות. יש לי זוג הורים נהדר שדאג לחינוך שלי. שידע להסביר לי את ההבדל בין טוב ורע. שידע שניתן להקנות לי מוסר גם בלי לשבת איתי ימים כלילות על ספרי גמרא. שידע לתת לי את הכלים כדי שאת הלילות הלבנים אעשה על בחינות בגרות, בקורס הקצינים ובקורסי התכנות העמוסים בסמסטרים הראשונים בתואר.

אל תתפתו מהר מדי מעדת המיסיונרים שתמיד מתעוררת כשמתרחש אסון כדוגמת הדקירה הטרגית שבוע שעבר או מעשי אלימות כדוגמת זה של אתמול. כמו תמיד, הם ישר מציעים את עצמם ואת החינוך שלהם כפתרון כל בעיות החילוניוּת הנוראה. כמו תמיד, הם ישתמשו במקרים כאלו בתור כלי להסחת השיח מהביקורת עליהם. אבל הם אך ורק מסך עשן שמסתיר שטיפת מוח דתית חמורה הרבה יותר. שמסתיר חינוך לבורות.

בחינוך החרדי הילד שלכם לא ילמד מתמטיקה, אפילו לא חשבון בסיסי – הוא בקושי ידע מה זה להוציא שורש. בחינוך החרדי הילד שלכם לא ילמד ציונות, ולא את ערכי השוויון והדמוקרטיה. הילד שלכם ילמד את אותם כתבי הקודש שבהם רשום “ברוך שלא עשני אישה” (תפילת שחרית) ו”ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים” (תלמוד ירושלמי, מסכת סוטה) ויסיק מכך כיצד לראות אישה ולהתנהג אליה. הילד שלכם אולי ישמע “ואהבת לרעך כמוך” מדי יום, אך הוא גם ידע את הציווי “תמחה את זכר העמלק” (דברים, פרק כ”ה), ומה יקרה אחר כך, כשירצה לבקש שלום עם שכניו? החינוך החרדי יאמץ את ילדיכם בחום, אך אחר כך לא יתן להם לצאת.

והאם באמת הכל מושלם בחינוך החרדי? בבני ברק מתגאים שאין אצלם תחנת משטרה אחת, אבל אתם באמת חושבים שלא צריך? אחיזת העיניים, עד כמה שהיא נפלאה, של עולם מושלם שהציבור החרדי לכאורה חי בו – איננה מחזיקה במבחן המציאות. גם להם יש רוצחים, גנבים ואנסים. אבל בעוד שאנו החילונים מבכים ומתלוננים בקולי קולות ובצעקות רמות של התקשורת, את הבעיות שלהם הם פותרים בשקט, בחדרי חדרים.

אין ספק שמדינת ישראל עומדת בפני בעיית אלימות איומה. חשוב לחנך טוב יותר את הנוער שלנו, חיוני לתת לו כלים להגן על עצמו ולחיות בכבוד ובשלום עם זולתו. חשוב גם ללמד אותו את הדת היהודית. אך חינוך דתי קיצוני כדוגמת החינוך התורני? זה הפתרון שלכם? לא, תודה. חינוך טוב מתחיל בבית. חינוך טוב דורש הורים טובים, אכפתיים, שמספקים דוגמה אישית כשהם הולכים לעבודה ולמילואים, לא כשהם אוספים מדי חודש את הקצבה מהמדינה.

וחינוך טוב אכן דורש מערכת חינוך טובה. צריך לטפל במערכת החינוך שלנו, לא לזנוח אותה. צריך להבריא אותה על ידי הוספת תקציבים, לשפר את שכר המורים, להקים ולחזק תשתיות טכנולוגיות, להוסיף שעות לימוד ולספק פתרונות למקומות פנאי באחר הצהריים. וכן, צריך לדאוג למערכת חוק ואכיפה יעילה וטובה. אבל אל תחליפו את החוכמה בבורות. אל תוותרו על הקידמה ועל נפלאות המדע, שבזכותם אנו קוראים מאמר זה ממש, שבעזרתם נחיה פי שניים מכפי שחיינו רק מאה שנים קודם.

אני הצלחתי לצלוח את החינוך החילוני בלי להיות רוצח. להפך, אני לומד בטכניון, אותו מוסד אקדמי שלאחרונה הוציא זוכה פרס נובל נוסף מקרבו. שאל את עצמך, אבא, האם הילד שלך יגיע להישגים כאלו אם ילמד בחינוך התורני? שאלי את עצמך, אמא, האם בנך ימציא את הדיסק-און-קי החדש, או ישנה את העולם עם האיי-סי-קיו?

אסור לתת לפחד לחיי ילדינו, שהוא מוצדק מאין כמוהו, להרוס את הפוטנציאל הגלום בהם.

כשסיימתי את הצבא, גם אני עבדתי בעבודה נוראית בבקרים ולמדתי פסיכומטרי בערבים. אני מבין מה זה לעבוד כל היום על הרגליים ומה זה עבודה שהשכר שלה הוא מינימום, ההטבות אפסיות ואת הכסף הגדול עושים רק כאלה שהם הרבה מעליך. לכן, אם קרה ובטעות את או אתה, קוראים שלי, עובדים היום בתור נציגי מכירות של חברה סלולרית, חברת ביטוח, בנק או רשת כבלים ולויין מציקה, יכול להיות שתפגע/י מהמילים שארשום להלן. אתה ואת חייבים לזכור שאני מדבר על כולם, חוץ מכם. אתם ספציפית בסדר. אתם, קוראים שלי, עשיתם מה שצריך בשביל להתפרנס ולחסוך לתאילנד, הודו או אוסטרליה. אתם באמת השתדלתם לספק ללקוחות שעברו לידכם את הדיל הטוב ביותר שניתן. אתם הייתם הקורבן. אתם לא אשמים.

אבל כל השאר, על הפנים. נציגי המכירות כיום הם מלאכי השאול של המאה ה21, הם האשמים בריח המציק שהיה בגוש דן, הם הסיבה שבימינו לא תגיע הגאולה. הם יעמדו במסדרונות במרכזי קניות ובתחנות מרכזיות וילכלכו על הסמארטפון המיושן שלנו, יביעו את דעתם המלומדת על המתחרים ויציעו לנו בזיל הזול שדרוג ומטען לקינוח. הם יובילו אותנו בהייק במעלה הר של הבטחות, ישיטו אותנו בזרמי נהר של הנחות, וכל זה לצלילי רינגטון של שירי מימון ושמעון בוסקילה. הם יבטיחו לכם הכל, במחיר של התחייבות לשלושים ושישה חודשים.

וככה בדיוק גם חברי הכנסת שלנו. מציעים עולם ומלואו, ויום אחרי ששמתם אותם בקלפי, שוכחים הכל. בדיוק כמו הרגע שחתמתם חוזה עם חברת הסלולר, יום אחרי הבחירות, שוב הכל משתנה. שוב ממש לא אכפת להם. שוב להכל יש זמן. שוב אפשר לוותר למי שרוצים, העיקר שתהיה קואליציה. שוב ממשלה עם 40 ומשהו שרים. בכל זאת קיים הבדל כלשהו בינם לבין חברות עסקיות – הם מקצרים את זמן ההתחייבות ביוזמתם. אני עדין מחכה לחברת הסלולר שתעלה על הטריק הזה.

עונת הבחירות החדשה מלאה באנשים שמנסים לשכנע אותנו שאכפת להם, אבל נראה שהפעם אין להם זמן להתעסק בלדבר איתנו. הם עסוקים בטלנובלה של עצמם. ציפי לבני עוזבת ובאה, יאיר לפיד הקים דיקטטורה של פוליטיקה חדשה, אריה דרעי לא החליט עדין אם הוא הולך לצד הרב עובדיה או לא, שאול מופז בגרעון כלכלי ופוליטי, איווט ליברמן עדין לא בטוח אם יוכל להתמודד, זהבה גלאון מנסה לגרד מנדטים ואהוד ברק עוד חושב שהוא יעבור את אחוז החסימה. אה, וגם ביבי שמה, אבל הוא מסודר. כל סקר מתחיל עם שלושים מנדטים לליכוד, ועולם פוליטי שלם שמתקוטט על מספר 2.

ההבטחות שלהם לא היו מרגיזות כל כך, אם לא היינו זוכרים מה הבטיחו בפעם הקודמת וכמה ממנו פשוט לא קרה. למשל, שינוי שיטת הממשל. ממש מפליא עד כמה היה קונצנזוס רחב לשינויה לפני כמעט ארבע שנים, ואיך שום דבר לא השתנה. אם נתעמק אך ורק בהבטחות הפוליטיקאיים ב2009 בקשר להפרדת דת ומדינה, נגלה שבאותן הבחירות, שנערכו חודש בלבד אחרי עופרת יצוקה, כולם דיברו בעיקר על הפלת שלטון חמאס. כשכולם מדברים על מלחמה, אף אחד לא מדבר על חופש. מלבד סוגיית ברית הזוגיות, לאף אחד לא היה כל כך אכפת מתחבורה ציבורית בשבת, מגיוס לכולם ומהדרת נשים. את ההבטחות של לבני קצת קשה לשפוט, היא הרי לא היתה בסוף ראש ממשלה, אבל היא (כמו גם ליברמן) כן התחייבה לקדם את ברית הזוגיות, וקשה להגיד שהוא קודם בכנסת האחרונה. החוק במתכונת מצומצמת כן עבר והוא מאפשר לשני בני זוג חסרי דת להתחתן בישראל, אך אינו נותן מענה לזוגות שאחד או שניים מבני הזוג כן שייך לדת כלשהי. חברי הכנסת של קדימה וישראל ביתנו תמכו בחוק במתכונתו המצומצמת והשאירו את המצב הקיים כמעט בדיוק אותו הדבר.

נתניהו של לפני המחאה החברתית, מצד שני, התחייב, הו כמה התחייב. מרוב ההתחייבויות המדיניות הוא אמנם נחלץ בגלל הקפאון בתהליך המדיני (מו”מ על חלוקת ירושלים או על החזרת הגולן די ירדו מהפרק), והוא בהחלט מתעסק ללא לאות בגרעין האירני, אך הוא גם הבטיח שמס ההכנסה ירד ל35%, האם מישהו זוכר את זה? על ההבטחות שלו בזמן המחאה ולאחריה, עדיף שלא נדבר.

הפעם סוגיית הפרדת דת ומדינה בלב מערכת הבחירות, כמו גם סוגיית יוקר המחיה. המצב שונה היום, ההבטחות שונות, והקונצנזוס אחר. האם זה אומר שעלינו לצפות גם לתוצאה אחרת בכנסת ה19? כשתלכו לקלפי הפעם, תזכרו לקחת כל הבטחה של הפוליטיקאים שלנו בערבון מוגבל.

הרגיז אתכם משהו? יש לכם נושא שהייתם שמחים שהייתי כותב עליו בבלוג, או רעיון למשימה אקטיביסטית שכולנו נוכל לעשות? שלחו מייל, או פנו לדף של ישראל חופשית

סניף חיפה חופשית מציג: כנס מיוחד בנושא “הדרת נשים” ב 29.4 בשעה 18:30 במרכז קסטרא בחיפה

לאחר שבחורף האחרון נחשפו בזה אחר זה מקרים מזעזעים של הדרת נשים מהמרחב הציבורי בישראל, והתרחשו מקרים אשר ביזו נשים ולעתים אף ילדות עקב לבושן ה”לא צנוע”, ייערך במרכז קסטרא שבחיפה כנס ראשון מסוגו בנושא הדרת נשים, בו ישתתפו ח”כים בולטים כגון ניצן הורוביץ (מרצ) ועינת וילף (עצמאות), עו”ד אורלי לחובסקי-ארז (המרכז הרפורמי לדת ומדינה) שהגישה את העתירות לבג”צ כנגד קווי המהדרין, ואף דמות תקשורתית ידועה מהמגזר החרדי אשר תיחשף לראשונה בערב עצמו.

המשתתפים בכנס ידונו ויתווכחו על מה לגיטימי ומה אסור שיקרה בחברה חופשית, כיצד ניתן לאזן בין צרכי קבוצות שונות לאוכלוסיה הכללית, ומה עלינו לעשות כדי למנוע מקרי הדרת נשים בעתיד.

את הערב יפתח וינחה מנכ”ל תנועת ישראל חופשית, מיקי גיצין.

הכנס ייערך ביום א’ ה-29.04.2012 בשעה 18:30 במרכז קסטרא (קומה 2 מול קפה גרג), וההשתתפות בו הינה חופשית לציבור הרחב –

אנא אשרו השתתפותכם במייל Haifa@bfree.org.il.

קישור לאירוע בפייסבוק

ביום שישי ה- 20/4 , בשעה 12:00 התאספו כ- 300 פעילי ותומכי תנועת “ישראל חופשית” בכיכר דיזנגוף בת”א כשבידיהם שלטי מחאה הקוראים להפעלת תחבורה ציבורית בשבת. “אנחנו לא דורשים תחבורה ציבורית בשבת אלא אנחנו נעשה תחבורה ציבורית בשבת ” אמר, מיקי גיצין, מנכ”ל “ישראל חופשית”.

המאבק למען הפעלת תחבורה ציבורית שנמשך בחודשים האחרונים עלה היום מדרגה, כאשר מאות פעילי ותומכי “ישראל חופשית” צעדו מכיכר דיזנגוף לכיכר הבימה כשבידיהם מונפים שלטים וכרזות תחת הסיסמאות – “ישראליים חופשים מחכים לאוטובוס בשבת” ו”הרוב הדומם התעורר”.
תומכי המחאה צעדו בשיירה ארוכה תוך שהם קוראים ומביעים דרישה ברורה להפעלת תחבורה ציבורית בשבת -  “אנחנו הרוב יצאנו לרחוב” , “מדינה חופשית עם תחבורה ציבורית” ו”דרישה  ברורה לחופש תנועה” היו בין המסרים הבולטים שהושמעו בצעדה היום.
תמר זנדברג, שהעלתה במועצת עיריית ת”א את ההצעה להפעיל תחבורה ציבורית בשבת פתחה את נאומיהם של דוברי המחאה, שי אבן, יו”ר וועדת התחבורה במועצת עיריית רעננה , מיקי גיצין, מנכ”ל “ישראל חופשית” ורוני בן אהרון, רכז פעילות “ישראל חופשית” . “התחבורה הציבורית נחסמת בגלל הסטאטוס קוו – הסיבה שבגללה אנו צריכים תחבורה ציבורית בשבת היא צדק חברתי וצדק סביבתי” אמרה זנדברג.
שי אבן , יו”ר ישראל חופשית אמר כי: “המאבק הוא אינו נגד היהדות אלא נגד אלו שמבחינתם יהדות היא אוטובוסים מופרדים והדרת נשים”.
מיקי גיצין, מנכ”ל ישראל חופשית חיזק את דברים של זנדברג ואבן ואמר: “אנחנו באנו להודיע לישראל כץ, שר התחבורה, שלציבור בישראל נמאס להיות שבוי של קומבינות פוליטיות. לציבור הישראלי היום ברור כי תחבורה ציבורית ברת קיימא זו תחבורה ציבורית שבעה ימים בשבוע והציבור יוביל את השינוי. התחלנו את המהלך בתל אביב אבל היום הוא שוטף את הארץ ולנו ברור שתחבורה ציבורית יעילה גם בשבת היא אינה הצעה קנטרנית או גימיק אלא שינוי הכרחי שיתקיים בקרוב”.

יש גוגל סטריט וויו עכשיו בישראל.

שיחקתי בו קצת היום, ביקרתי בכל המקומות שיש בהם ידיים מרחפות וצלמים בחולצות של גוגל בלי רגליים. עברתי גם במסלול של ההפגנה אתמול. כשאני ועוד 300 בערך צעדנו אתמול, בקושי היה לנו זמן להסתכל על המסלול. היינו עסוקים בלשרוק, בלחזור על סיסמאות שניסו לדחוס בכמה הברות את ההרגשה של כולנו. אם הסתכלנו לאנשהו, זה היה אל עבר האזרחים שסביבנו. הייתי רוצה להגיד שהם היו המומים. או מופתעים. אבל הם רגילים. המבטים שקיבלנו נעו בין הסכמה וצפצופים (בהחלט תודה, אפילו שידוע שהנהג הישראלי יעשה הכל בשביל רשות לעשות מהכביש יציע בטדי) לבין מבט משתומם של “מה הם כבר רוצים עכשיו”.

אי אפשר באמת להאשים אותם. מפתיע שבגוגל סטריט וויו לא תפסו הפגנה במהלך הצילומים שלהם בעיר. יש הפגנה ברחובות תל אביב כמה פעמים בשבוע. אתמול, כשממש השתדלנו לתאם את הצעדה שלנו בזמן שאין משהו אחר חופף, גם אז, היו שתי הפגנות במקביל אלינו – אחת נגד חוות מזור (שמייצאת קופים לחו”ל למען ניסויים) ואחת (שהיתה או אמורה היתה להיות ובוטלה אני לא בטוח) לרגל יום המריחואנה הבינלאומי.

סיימנו את הצעדה, קיפלנו את הציוד, הפנמנו שמבחינת כוויות שמש מיצינו את היום, ועשינו את הדבר המתבקש ועלינו לרוטשילד לטובת ארט-בורגר במוזס. בערך חמישה-עשר פעילים של ישראל חופשית, כולם בחולצות כחולות, יושבים וטוחנים וצוחקים. הייתי שקט מעט, זה לא רגיל אצלי, וכששאלו אותי מה הבעיה, עניתי שאני ב”ירידת מתח שאחרי ההפגנה”. זה לא היה רק זה.

אתם מבינים, ההמבורגר 250 גרם עם פטריות שאכלתי אתמול סגר בשבילי שבועיים עמוסים של עבודה, שבועיים שבהם הצעדה תפסה הרבה מאוד זמן מהיום שלי, ומהאנרגיות שלי. שבועיים שבהם הבנתי קצת טוב יותר מי אני. מי שמכיר מספיק טוב את תל אביב, מבין שאם ניידת של גוגל תסע מספיק זמן ברחובות שלה, הוא כבר יודע לאיזה אנשים אפשר לצפות בתמונות, מה יהיו צבע האופניים שבה ואיזה סוג כלבים יוליכו את בעליהם בשדרותיה. ככה גם מי שמכיר את עצמו מספיק טוב יודע כנראה במה הוא הולך להתעסק לאורך חייו, בין אם הוא רוצה ובין אם לא. וברחובות של ההסטוריה שלי, כמו גם באלו של תל אביב, קרוב לודאי שתתקלו הרבה פעמים בהפגנות.

באותו רגע הבנתי, זו לא הפעם הראשונה שאני יושב עם פעילים אחרי הפגנה, וזו בטח לא הולכת להיות הפעם האחרונה. בשביל מטרות מעין אלו אני קם בבוקר, בגלל משהו כזה שיטריד אותי אני לא ארדם לילה שלם. בשביל רגעים כאלה אני חי.

ואם תשאלו מה היה הרגע הטוב ביותר מבחינתי בצעדה, זה הרגע שמצולם חלקית ביוטיוב למטה. בדיוק עמדנו לחצות את שדרות קינג ג’ורג’ כשאלעד, האיש שהוא בעצם מגהפון מהלך (הוא צועק כשהוא בלי מגהפון, וכשהוא עם מגהפון פשוט שומעים אותו למרחק יותר גדול) הבחין בהפגנה המקבילה של חוות מזור ושאנחנו הולכים לעבור דרכה, ופשוט כיבה את המגהפון שלו ונתן לחבר’ה שנגד הניסויים בבעלי חיים לצעוק במקומו, ולנו לתמוך בהם במשרוקיות ובתופים שהיו לנו. מבחינתי זה היה רגע נפלא, שבו שתי קבוצות שונות, שלא תכננו את זה מראש, והסכימו כל אחת עם הרעיון של השניה, שילבו כוחות לרגע.

גוגל סטריט וויו, הצילומים שלכם פספסו חלק חשוב מאוד מתל אביב. דברו איתי, אספר לכם מתי אני באזור שוב.

תודה לכל מי שבא. שבוע מעולה שיהיה.

הרגיז אתכם משהו? יש לכם נושא שהייתם שמחים שהייתי כותב עליו בבלוג, או רעיון למשימה אקטיביסטית שכולנו נוכל לעשות? שלחו מייל, או פנו לדף של ישראל חופשית

עדכון (16/04/2012, 13:49): כרזות תוקנו לשעה החדשה

עדכון (15/04/2012, 00:19): לינק לפונט תוקן

שבוע שעבר, כשהתחייבתי על נושא לבלוג הזה, ידעתי שאני אתחרט על זה בסוף.

השבוע הייתי אמור לכתוב על הקריטריונים של השר אטיאס לזכאות לסיוע בדירה, ללא ספק נושא כאוב מאין כמוהו, וזה לא שהוא הפסיק להיות כזה. לצערי, הוא ידחה לשבוע הבא. אנחנו ב”ישראל חופשית” מצאנו את עצמנו השבוע מוצפים. מסתבר שהפסח הזה הביא את הכפיה הדתית לכל סופרמרקט, לכל שלט מודעות, לכל כביש.

לכל סופרמקרט – כי משום מה המדינה והרשתות הגדולות החליטו לכפות על כולנו לשמור כשרות בפסח, כשבחוק מדינה נקבע בשביל כל אזרחי המדינה מה מותר ומה אסור להם לאכול בזמן החג. ולא חסר מצבים מגוחכים שנגרמו בעקבות האבסורד הזה, אזרחים שרצו לקנות ביסלי מצאו את עצמם גונבים מהסופר (ומשאירים כסף, כמובן), מתעמתים עם שומרים וקופאיות, ובעיקר לא נהנים מאוירת החג. חגים צריכים לחגוג מרצון, לא מכפייה. מצחיק שבחג החירות, נגזלת מכולנו החירות הבסיסית ביותר – להחליט מה אנחנו רוצים לאכול בעצמנו.

לכל שלט מודעות – חשבנו שהדרת הנשים משלטי חוצות בירושלים הפסיקה, אחרי ההודעה של אד”י והוניגמן שיחזרו לפרסם נשים, אבל היא רק לקחה נשימה עמוקה בשביל לחזור ביתר שאת. השבוע התבשרנו על קמפיינים של רנואר, קדס וגולף שמפרסמים בירושלים ללא אזכור לנשים, קדס לקחה את זה צעד אחד קדימה והדירה דוגמניות ילדות. חייבים לציין שאין בתמיכה של ישראל חופשית בקמפיינים עם נשים תמיכה בחיפצון האישה או בפרובוקציות על גבי שלטי חוצות. אנחנו פשוט רוצים שמה שנהוג בכל הארץ יהיה נהוג גם בעיר הבירה שלנו, שגם בה המרחב הציבורי צריך להיות פתוח לכולם. חשבנו שלא צריך להסביר את זה יותר. חשוב מאין כמוהו המאבק על ירושלים ועל צביונה, אסור שתהפך לעיר שמרוב קודש מאבדת את עצמה.

לכל כביש – כי בחג הזה (בשניהם) שוב מנעו מאיתנו את זכות הבחירה. תחבורה ציבורית בשבת ובחג היא זכות של כל תושב מדינת ישראל. אסור לנו לוותר עליה, לא בתוך העיר ולא מחוץ לעיר. בחודשיים האחרונים עשינו כברת דרך אדירה, מנושא שאף אחד לא מעיז להזכיר, כבר לא בושה ולא מוזר להגיד – רוצים תחבורה ציבורית בשבת. הקמפיין שלנו שהתחיל רק בתל אביב המשיך לרשימה כל כך ארוכה של ערים שאני מרשה לעצמי לא לציין אותה פה (המצטרפות האחרונות הם ראשון לציון ואזור הקריות) והשבוע הקרוב, הנהלת עיריית תל אביב תדון בהעברת הנושא למשרד התחבורה. אנחנו נערוך צעדה בשישי בצהריים בשביל לוודא שחברי ההנהלה יודעים מה חושבים האזרחים שלהם.

אז, חברים, בלעדי לבלוג “חופשי, עובדים עלינו” קבלו את ישראל כץ מחזיק את השלט שלנו (תמונה להמחשה בלבד):

אהבתם? טוב, כי אתם יכולים לעזור! במהלך השבוע הקרוב אנחנו נציג בעמוד ישראל חופשית כרזות מסוג מאוד מסויים, שעוצבו במיוחד כך שיהיה אפשר להכין אותן בזריזות ובלי צורך בידע רב. הרעיון של הכרזות, כמו שניתן לראות משתי הדוגמאות שצירפתי כאן, ברור למדי: לשים את הפוליטיקאים שלנו עם השלטים לתחב”צ בשבת. אנו צריכים את היצירתיות שלכם – עקבו אחרי ההוראות למטה, הכינו כרזה משלכם, והעלו אותה לפייסבוק שלנו. את הכרזות הטובות ביותר נבליט בדף ונפיץ לקראת הצעדה.

אז איך עושים את זה?

א.      מורידים את השבלונה – קובץ פאוורפוינט פשוט; ואת הפונט בו אנו משתמשים. שימו לב שאנו מאפשרים להורדה רק אחד מהפונטים – “פטל” באדיבות אתר “עוקץ”, משום שרק הוא מותר לשימוש חופשי לא מסחרי.

ב.      בוחרים תמונת בסיס ממאות התמונות שבפייסבוק שלנו (יש לא פחות מחמישה אלבומים שונים לבחור מהם – “מחכים לאוטובוס בשבת 1-5″).

ג.       בוחרים פוליטיקאי שלדעתכם צריך להחזיק את השלט ולהלביש את הפרצוף שלו על התמונת בסיס. לא צריך להתעקש יותר מדי שיראה אמיתי. תשתמשו ביצירתיות שלכם.

ד.      מעלים לקיר שלנו.

בחרתי ב”פאוור פוינט” בגלל שהיא התוכנה הנפוצה יותר. למטה צירפתי מדריך קצר לכמה שיטות פשוטות לעריכת תמונות בפאוורפוינט, דברים שלא מצריכים ידע קודם בעיצוב או בתוכנה עצמה ושישפרו את הכרזות שלכם.

אני רוצה להודות מראש לכל מי שמצטרף ונותן מזמנו ומיצירתיותו למען הפרוייקט הזה. מהות הבלוג הזה היתה מההתחלה לשתף את כולכם בעשייה – ואני מאמין שזו דרך נפלאה לעשות את זה. המטרה שלנו היא ליצור קמפיין מגניב, צבעוני וכיפי – אך בעיקר – לקדם את הרצון שלנו למדינה חופשית יותר, שלא מתנגדת לדת אלא חיה איתה בשלום ובחופשיות.

שיהיה שבוע מעולה.

הרגיז אתכם משהו? יש לכם נושא שהייתם שמחים שהייתי כותב עליו בבלוג, או רעיון למשימה אקטיביסטית שכולנו נוכל לעשות? שלחו מייל, או פנו לדף של ישראל חופשית

זהירות, תמונה מזוייפת – לחצו על התמונה בשביל לראות הכרזה המלאה

מדריך למתחילים בפאוורפוינט

(נכתב לגרסת 2010, רוב האופציות קיימות גם בגרסאות מוקדמות):

לכניסה לכל אפשרויות עריכת התמונה יש ללחוץ על התמונה ולבחור בלשונית “Format”

Crop – שימוש בכפתור הזה מאפשר לחתוך את התמונה. שימו לב שניתן לחתוך בצורה מסויימת – בפרט צורת העיגול שימושית לכרזות שלנו. ניתן לעשות זאת כך:

Remove Background – אלגוריתם הסרת הרקע של פאוורפוינט רחוק מלהיות מושלם, אבל לפעמים הוא משיג תוצאות מהירות כל כך שהוא יפתיע אתכם. לחצו על הכפתור, החלקים שיופיעו בסגול הם המיועדים להסרה. הוסיפו שטחים סגולים והורידו כרצונכם ואשרו. קצת ניסוי וטעייה, ותגיעו לתוצאות מצויינות.

Corrections, Colors- ישמשו אתכם בעיקר בשביל להתאים את התאורה והבהירות של הפרצוף לתמונת הבסיס. הניחו את המצביע של העכבר בשביל תצוגה מוקדמת ונסו כמה אפשרויות בשביל להתאים. לפעמים תוצאה יותר טובה תושג על ידי שינוי תמונת הבסיס.

Bring to Front/Send to Back – בעת העתקת התמונה, היא תסתיר את שאר המצגת. שלחו אותה אחורה על ידי לחיצה ימנית ובחירה בSend to Back בשביל להציג את שאר הכרזה. גם כאן, ניסוי וטעייה יעזרו לכם להגיע לתוצאה הטובה ביותר.

שמירה כתמונה – הצורה הפשוטה ביותר לשמור השקופית שלכם כקובץ תמונה הוא
File -> Save As ->Save as type: png/jpg file
אם יצרתם יותר משקופית אחת פאוורפוינט ישמור את כולם בתיקייה בשם הקובץ. שימו לב שהתוכנה חותכת אוטומטית את התמונה לגודל השקופית, כך שמה שמופיע מעבר לגבולות הללו לא ישמר.

אתמול הייתי במסיבה בקריות, שכמה חברים שיכנעו אותי שהיא האירוע הכי מיוחד שקורה שם החודש (לא די משכנע, בכל זאת, אלה הקריות, עד כמה מיוחדת יכולה להיות מסיבה כשחוגג לך באף ניחוח הביצים הרקובות של המפעלים ליד?). לפחות הקונספט של המסיבה היה נחמד – מסיבת שנות ה90, רחבה אחת ישראלית [משינה וירמי קפלן], רחבה אחרת של פופ ניינטיז [אקווה ובאקסטריט בויז וקוקו-ג'אמבו] ורחבה, איפה שאנחנו היינו רוב הזמן, של רוק “כבד”, נניח, אם אתם מאלה שמחשיבים מטאליקה והרבה יותר מדי קורט קוביין כ”כבדים”.

אך את רוב שנותיי לא העברתי רק בללכת למסיבות. אני פעיל ב”ישראל חופשית” עוד מעט שנתיים. כשהייתי בתיכון (והעולם היה מקום שונה לחלוטין, אופטימי משהו) הייתי פעיל ב”נוער מרצ”. בבחירות של ברק נגד שרון חילקתי פלאיירים על הכביש, בניגוד מפורש למה שההורים שלי אמרו, שאני מסכן את עצמי ושבסוף ידרסו אותי, והכל בשביל איזה פוליטיקאי עם פלולה שגם ככה הם לא רצו שיבחר.

אז והיום, ניסיתי לשלב “חיים” – מסיבות, בילויים, לימודים, שירות צבאי ועבודה – יחד עם פעילות פוליטית. כל הזמן ראיתי שכל אחד מהעולמות משפיע על השני. למשל, למסיבה הקטנה בקריות בקושי הגענו. הרי, אין תחבורה ציבורית בשישי בערב מחיפה לקריות, ומונית זה אסון כלכלי. בסוף הצלחנו למצוא טרמפ. הרבה פעמים אנחנו לא מצליחים ונשארים בבית. הצד ה”מבלה” שבי משלים עם זה, כמו שהרבה מאד מכם עושים, במחשבה שזה גדול מאיתנו, אנחנו הרי לא נשנה את העולם. אבל הצד הפוליטי שבי תמיד התעצבן. הרי ידעתי שככה לא צריך להיות במדינה מערבית מודרנית. לחילונים צריכה להיות האופציה לצאת לבלות עם תחבורה ציבורית נורמלית בכל יום ובכל מקום. כל פעם, נלחמתי ביני לבין עצמי – בין הצד שרוצה לשנות את העולם לבין הצד שבטוח שאין סיכוי שזה יצליח.

נשאלת השאלה, האם כן הצלחתי לשנות משהו? 25 וחצי שנים על העולם הזה, בערך חצי מתוכן פעיל פוליטי, אני מפגין, כותב, מארגן, נואם, מתראיין לתקשורת ואפילו מוצא את עצמי לפעמים עושה פרצוף זועף לא פוטוגני במיוחד מבעד לצילום בעיתון – ועדין אין לי תשובה חד-משמעית. יכול להיות מאוד שלא. אבל תמיד דברים הציקו לי, ולא הצלחתי לשתוק.

בחודשים הקרובים אני אהיה כאן מדי שבוע, בבלוג הראשון שפתחנו באתר “ישראל חופשית”. הוא ידון בעיקר בנושאי פוליטיקה, דת ומדינה, כלכלת מעמד הביניים ובעיקר – במה שיציק לי באותו יום שאני אכתוב אותו. הוא נועד בראש ובראשונה לעניין אתכם, ומיד אחר כך – לעצבן אתכם. לגרום לכם לזוז באי-נוחות בכסא ולרצות לשנות את העולם. או לפחות את הפינה הקטנה שלנו במזרח התיכון. גיבשתי אותו בעיקר בגלל שאני מרגיש שעובדים עלינו. נציגי הציבור שלנו לא מייצגים אותנו כהלכה ויש לנו את הכוח ואת ההכרח לעשות משהו בנדון.

פעילי “תל אביב חופשית” היום ליד אוטובוס השבת שהפעילה מפלגת מרצ

כל שבוע אני גם אציג בפניכם אופציה אחת קטנה לשנות. היא אף פעם לא תהיה משימה ארוכה במיוחד, אני אפילו אשתדל רוב הפעמים שלא תצטרכו לקום מהכסא. אבל אם יש משהו אחד שהוכיח לנו הקיץ האחרון, זה שיש לנו קול, ובמדיה החדשה של המאה ה21, יש לנו את האופציה להשמיע אותו. אני לא אדרוש כלום, ובטח לא אעז להכריח. אשתף אתכם בעצבים שלי על המדינה ועל הפוליטיקאים שלה, ואם תשתכנעו שהכעס הזה מוצדק, נוכל להשפיע מעט על מה שקורה.

הכוח שלנו מצומצם, הזמן שלנו מוגבל, אבל אנחנו ננסה. כי האלטרנטיבה, לצפות שאנשים אחרים יפתרו את הבעיות שלנו, לא מתאימה לי. מקווה שגם לא לכם. ככה גם ישאר לכם זמן לרקוד אם תרצו.

בזמן הקרוב עומדות על סדר היום ארבעה הצעות לסדר בארבע מועצות עיר שונות, כולם בנושא התחבורה הציבורית בשבת. תל אביב וחיפה עומדות לדון בעניין, והפעילים שלנו בחולון ורעננה מאוד רוצים להעלות את הנושא גם אצלם. השמיעו את קולכם במכתב קצר לחברי המועצה בעיר כרצונכם או בכולן, ציינו בקצרה שגם אתם רוצים תחבורה ציבורית בשבת ולמה.

תל אביב:

הסבר ומכתב לדוגמה

עמוד הפייסבוק של עיריית תל אביב-יפו

תל אביב חופשית

חיפה:

רשימת כתובות המייל של חברי המועצה

מכתבו של שי פררו

עמוד הפייסבוק של עיריית חיפה

חיפה חופשית

חולון:

קוראים לראש העיר להפעיל תחבורה ציבורית בשבת

עמוד הפייסבוק של עיריית חולון

חולון חופשית

רעננה:

רשימת הכתובות של חברי המועצה

עמוד הפייסבוק של עיריית רעננה

רעננה חופשית

הרגיז אתכם משהו? יש לכם נושא שהייתם שמחים שהייתי כותב עליו בבלוג, או רעיון למשימה אקטיביסטית שכולנו נוכל לעשות? שלחו מייל, או פנו לדף של ישראל חופשית

רוזה פארקס, כידוע, היתה אישה אפרו-אמריקאית שהחליטה להפר ב-1955 את החוקים הגזענים בארה”ב. כמעשה של אי-ציות בלתי אלים, היא התיישבה במושב קדמי של אוטובוס. זאת, למרות שעל פי החוק של אותם זמנים, אנשים כהי-עור כמוה היו צריכים לשבת במושבים האחוריים. על סירובה לפנות את מקומה היא נעצרה, עמדה לדין ונקנסה, אבל התעוזה שלה הביאה לגל של מחאות והפגנות, ובסופו של דבר לביטול חוקי ההפרדה. ממאבקה של פארקס אפשר להקיש לגבי  מאבקים בנושא זכויות נשים המתנהלים היום בישראל.

בהיבט אחד השימוש בפארקס כסמל עלול ליצור בלבול: פארקס לא היתה פמיניסטית. היא היתה לוחמת למען שוויון זכויות לשחורים. אך בהיותה אישה ובגלל בחירתה להפר דווקא את חוקי ההפרדה באוטובוס, היא הפכה לסמל נוח לנשים הנאבקות נגד ההפרדה המגדרית באוטובוסים. סיפורה מחדד מסר חשוב: המאבק בהפרדה מגדרית ועל מעמדן של נשים בכלל צריך להיבדק בפרספקטיבה רחבה יותר. האפליה נגד נשים היא רק סוג אחד של אפליה הנהוגה במגזר החרדי בפרט ובחברה הישראלית בכלל. רשימה קצרה של המאבקים המתנהלים היום  כוללת ערבים, עולים מאתיופיה, חרדים ספרדיים ואנשים עם מוגבלות. יש כאן אולי פספוס: יתכן שקואליציה של מיעוטים, כגון זו שהוקמה בפולין ב-1922, יכלה להועיל. ריבוי תופעות של אפלייה צריך לקבל התייחסות כמכלול, זאת בעת שעקרונות של שוויון ושוויון זכויות עומדים במתקפה. אפשר ללמוד מכך שכמו פארקס, אישה יכולה להיאבק מבלי שמאמציה יחשבו כמאבק של נשים בלבד.

יתרה מזאת, היבט אחר בסיפורה של פארקס מבליט את החשיבות של המאבקים הנוכחיים. ההתקדמות במעמדם החוקי של שחורים בארה”ב החלה עם שחרור העבדים ב-1865, נמשך בהקמת הNAACP (ארגון ארצי לקידום מעמדם של שחורים) ב-1901, והתעצם לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר שחורים ולבנים נלחמו כתף אל כתף. לעומת זאת, הפסיקה של בג”ץ בינואר 2011 נגד הפרדה הסתמכה על חקיקה קיימת לגבי שוויון בין המינים. למעשה, התנועה הציונית היתה פורצת דרך במתן זכות הצבעה לנשים בשנת 1897. במגילת העצמאות מדינת ישראל סיפקה בסיס הצהרתי חשוב לשוויון בין המינים, ולשוויון מכל הסוגים. מדינת ישראל היא בין המדינות הבודדות בעולם שמגייסת נשים לצבא. בשנים האחרונות נשים כיהנו בה כראש ממשלה בפועל, כנשיאת בית המשפט העליון וכיושבת ראש הכנסת. הדרישות של העשור האחרון להפרדה באוטובוסים, איסור על שירת נשים, מחיקת נשים משלטי רחוב וסילוק נשים מהוועדה לבחירת דיינים הן כולן תופעות חדשות. כלומר, בעוד שהמאבק של פארקס השתלב בתהליך איטי אבל רצוף וארוך טווח של שילוב שחורים בחברה, הפגיעה המתרחבת בזכויות נשים מהווה תפנית חדה, מעוררת דאגה, בערך מכונן ומושרש לכאורה בחברה הישראלית.

הבדל מהותי נוסף הוא שפארקס, כאמור, עברה על החוק כדרך לשנותו. לעומת זאת, המאבק נגד הפרדה מגדרית כיום מתנהל על אכיפה של חקיקה ופסיקות קיימות. על פניו, מאבק כזה צריך להיות פשוט בהרבה מזה של פארקס. אולם המציאות היא שמשרד התחבורה והמשטרה אינם מוכנים להתמודד עם גורמים קיצוניים בקרב החרדים. בעוד שהנשיא איזנהאואר שלח חיילים לכפות שילוב של תשעה תלמידים שחורים בבית ספר על מנת לקיים החלטה של בית המשפט העליון – וזאת חרף התנגדות מושל המדינה – לעת עתה משרד התחבורה מסתפק בהנחיות להסמיך נהגי אגד להתערב באיומים על נוסעות (וגם הוראה זו לא מיושמת).

בעיית האכיפה מורגשת בתחומים רבים ומגוונים. רבות נכתב על צמצום האחריות של המדינה בהפרטה ובקיצוצים תקציביים בתחומים רבים: מקצבאות הזקנה, הדיור ציבורי, סבסוד הלחם וכלה במחירי המים. אולם התכווצות המדינה מתבטאת לא רק בכסף אלא גם ב”שווה כסף” (מתן שרותים), ובין היתר במזעור האכיפה. חוסר האכיפה מערער את בסיס השלטון. פעילות חתרנית שאיננה מטופלת מכרסמת במונופול הכוח ובלגיטימיות של המדינה (אם נתייחס לדבריו של ובר), כפי שקורה במאה שערים, בגבעות הגדה המערבית, בלוד ובסילוואן כאחד. דוגמאות אפשר למצוא בכל תחום כמעט, מחוקים סביבתיים ועד לחוקי עבודה, אבל כאן אתמקד במגזר החרדי. שם המדינה לא רק נמנעת מלאכוף חוקים, אלא מפקירה את יכולתה לנהל מדיניות עקבית ואף משתפת ומעבירה ביודעין את שליטתה לגורמים עוינים.

הדוגמא הבולטת ביותר של הפקרות היא בנושא של גיוס לצבא. הנכונות להתגייס, על פי הובס, היא המבחן האולטימטיווי לנאמנות והיא עומדת בבסיס הקמת המדינה. סעיף 94 בחוק השיפוט הצבאי (תשט”ו-1955) קובע מאסר של שלוש שנים כעונש על השתמטות. אך כיום יותר מ-60,000 בחורי ישיבה ברי גיוס מסתובבים עם פטור מלא מכל שרות כי “תורתם אמונתם”. חמור מכך, הצבא ומשרד הביטחון כלל לא קובעים מי יזכה בפטור. עבודה זו מתבצעת על ידי ועד הישיבות, גוף המורכב מראשי ישיבות. אין שום מכסה במתן הפטורים, הוועדה לא מפרסמת נתונים ולא מפקחת על כך שמי שזכה בפטור אכן לומד. גם אין שום פיקוח של משרד הביטחון או של צה”ל עצמו. חוק שרות הביטחון אמנם נחקק ב-1949 בכנסת, אבל למעשה הממשלה מסתמכת היום על “מיקור חוץ” (outsourcing) לענייני גיוס. ההוכחה הניצחת למצב האבסורד התקבלה בדיון בתת-ועדה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת: כאשר נציג אכ”א נשאל למה הצבא לא מגייס חרדים בגיל 18, כפי שהוא מגייס את כולם (ובכך לחסוך את התוספות למשפחות האברכים), התשובה היתה: הרבנים לא יסכימו.

דוגמא נוספת לרמת האכיפה הירודה אפשר למצוא בנושא של מבחני המיצ”ב (מדידת צמיחה בית ספרית) הארציים. על פי תקנות של משרד החינוך והוראות מנכ”ל המשרד, כל בית ספר חייב לערוך מבחנים אלה, הבוחנים ילדים בכיתות ה’ ו-ח’ במתמטיקה, אנגלית, מדעים ועברית (או ערבית). אלא שבבתי ספר חרדים, גם אלה שמקבלים מימון מלא מהמדינה, מבחנים אלה לא נערכים. גם לאחר מתן פטור לבתי ספר חרדים לא לבחון את תלמידיהם במדעים ואנגלית – נושאים שאינם נלמדים בהם כלל – בתי הספר אינם מסכימים לערוך את המבחנים. המנהלים מסרבים. אין אכיפה.

ההבדל המהותי בין רוזה פארקס והפעילים של היום בישראל הוא שפארקס הובילה שינוי בעקרונות החקיקה, ואילו היום מדובר בניסיון לחסום מהפכה המאיימת על הלגיטימיות של המשטר. אם ובר בחן את עיקרון הסמכות עפ”י מידת ההיענות וייחד את המדינה בתביעה למונופול על השימוש הלגיטימי בכוח, הרי שמדינת ישראל כיום מוותרת מראש על סמכותה וכוחה בשטחים נרחבים בארץ. בישראל של היום מתקיימת מציאות בה מתנהלים מאבקים ברחוב, ומי שמחזיק במונופול הכוח הלגיטימי איננו מתערב.

אם רוזה פארקס היתה גבר, יתכן שהשימוש בה כיום כסמל המאבק בהפרדה מגדרית לא היה דוחק את הנושא למשבצת צרה של מאבק על מעמד האישה. אבל בכל זאת, במדינת ישראל של שנת 2012 היה ראוי להתייחס לנושא לא כבעיה מגזרית, אלא כתופעה המעידה על התרופפות חמורה באכיפת החוק, ויותר מזה, על ערעור על הלגיטימיות של המדינה.

* לורה ורטון היא חברת מועצת עיריית ירושלים ופעילה חברתית. פורסם במקור בפוליטון.